די ל"ישראל הרחומה
" ודי עד בלי די לסיסמאות המעושות
של "צדק חברתי, מעורבות חברתית
,ערבות הדדית ועם ישראל חי " , מה דעתכם שנדבר תכלס על צידוק ענייני המחייב את העלאת שכר המינימום
במשק ובחברה הישראלית?
למרות
האווירה הכלכלית הקודרת, בואו נודה כי חלקים נכבדים מהחברה הישראלית נהנים יום יום מכלכלת השפע הישראלית
ותשתיתה הנפוצה מדן ועד אילת. כולם בוכים, כולם מתלוננים, אך כולם מתמחים בתרבות
הפנאי : נוסעים לחו"ל, מבלים
במסעדות, בקניונים, ומצטיידים באחרוני הגדג'טים
והסמארטפונים. תשתית כלכלת השפע אל מול הרוח הסולידארית המתכווצת הפכה נחלת
כולנו.
מי הם
אלו מתוכנו שמתחזקים את בסיס התשתית הזאת, אם לא "אנשי המינימום"?
המנקים
בחדר הכושר, הבודקים הביטחוניים, המתדלקים, שוטפי הכלים במסעדות, עובדי הסופר במחלקת
הבשר והירקות, שליחי הפיצה והסושי ,הסייעות בגני הילדים, העובדים הסיעודיים
המחליפים חיתולים להורינו ועוד. כאלו הם "אנשי המינימום" ,יעשו במקומנו
את כל העבודות הרעות, יכלו את זמנם, מרצם, גופם, ואת ה"אני" שלהם על מנת לפנות עבורנו
את הזמן ולמרק לנו את החיים היפים .
תכלס,
בלעדיהם אנחנו אבודים !
פרופ'
רות בן ישראל ,כלת פרס ישראל לחקר המשפט דנה בספרה בסוגיה של : ניתוח העיסוק ביחס
להצדקה של פערי שכר והנה ההמחשה מהחיים לניתוח העיסוק של "איש המינימום
": בקומת משרדים של חברה /ארגון
כלשהו עובדים כ- 40 עובדים במקצועות ועיסוקים שונים וגם עובדת ניקיון אחת שקופה שתפקידה
לנקות בסבבים ובאופן שיטתי את חדרי השירותים, המטבח, פינות הקפה וחדרי הישיבות על
מנת לאפשר ל 40 העובדים הנוספים לקיים ולממש את המחזור הביולוגי האישי בזמן שהותם
בעבודה. והנה ביום מסוים מאוד, עובדת הניקיון
נעדרת מהעבודה ואין מענה ואין
גיבוי. סביבת העבודה באותו יום הופכת מזוהמת.- אי אפשר להיכנס לחדרי השירותים ! האם
אז לא נכון וראוי לדרג ולחשב מחדש את חשיבות העיסוק בסולם השכר? האם אז לא נכון
הוא למדוד את העיסוק ביחס ישר לתפוקה הכוללת של הארגון total
output ?
המסקנה המזדקרת היא, כי אין צידוק ענייני לפערי השכר הגדולים שבין שאר האדם
הישראלי לבין "איש המינימום" .
ומה
כולנו לא יודעים עדיין ו/או מסרבים לדעת ?
שכבר
עכשיו אין, ולא יישארו לנו יותר
"אנשי מינימום" שיתחזקו אותנו, הם כבר התייאשו, בעבור שכר כה
נמוך, בלתי הגיוני והוגן כלכלית, הם מעדיפים/יעדיפו להישאר בבית ו ולצפות בתוכניות
הראליטי בדיוק כמונו ואחרינו המבול. אז זהו, שגם אנשי המינימום מבינים בכלכלה, אמנם
בכלכלת הרחוב- אך שם נמצא הכסף, בתשתיות כלכלת השפע והצרכנות.
ולכן- יאיר, נפתלי וצביקה : "זאת
הכלכלה- יא חביבי ! " אל תתעברו על הצדק
החברתי. נניח לרגע שהוא זניח. מהפכת השכר של החלשים לא צריכה מנהיגים, היא צומחת ומתרחבת
בתוכנו החברה הישראלית הצרכנית לא תוותר על השפע, ובהיעדר כוח עבודה עתיר כפות
ידיים, בהיעדר עלייה יהודית מארצות חלשות ובהיעדר יבוא עובדים ואיסור העסקת עובדים
זרים היא חייבת לתמחר מחדש את אורחות
חייה.
אל
דאגה, זה בדוק כלכלית ! כל תוספת שכר
ל"אנשי המינימום" תתורגם לקניות בסופר השכונתי.
הכותב
הוא : עו"ד אילן שמעוני , יו"ר ארגון חברות הניקיון בישראל ומנכ"ל טווס.